הפרסונה - הפנים מאחורי המסיכה

מי הם הפנים שמאחורי המסכה? האם מי שאנחנו חשים שאנחנו זה גם מה שאנחנו מציגים כלפי חוץ? ומה הקשר של זה לכתב היד?

בעברית, המילה מסיכה נגזרת מן השורש "מסך", משהו שמכסה. בלטינית המילה היא פרסונה, מושג שהושאל מהתיאטרון היווני ותיאר את מסכת התיאטרון, שהייתה גדולה מאוד והיוותה מעין תיבת תהודה ובכך העצימה את קולו של השחקן, כמו הרמקול של ימינו. בהמשך הורחבה המשמעות של הפרסונה לתכונות האישיות אותן אנו מציגים כלפי חוץ.

זה בעצם מה שאנו מציגים לסביבה והדרך בה היינו רוצים שיתפסו אותנו. לא תמיד הפרסונה תואמת את ה"אני" האמיתי והטבע הפנימי.

ובעצם ההגדרה הזו אנו מתקרבים אל המשמעות אליה אנו בעיקר נוטים להתייחס – המסכה מסתירה משהו פנימי ובאמצעותה יוצרים תדמית חיצונית שיוצרת סוג של זיוף, פער בין הפנים לחוץ. ככל שיש פער גדול יותר בין מה שאנחנו מחצינים לבין מה שאנחנו מרגישים, כך גדל הזיוף.

איך נוצרת הפרסונה? הפרסונה היא בראש ובראשונה תוצר של הפנמת הציפיות החברתיות. הסביבה דורשת מאיתנו להפנים קודים התנהגותיים כדי להסתגל ולהדחיק ולשלוט על הדחפים.

התפקידים שאנחנו ממלאים בבגרותנו הם חלק מכך. אולם כבר בשלב מוקדם של הילדות מתחילה הדרישה לשלוט על הדחפים, למשל בשלב הגמילה, ילד קטן מתבקש לעשות את הצרכים איפה ומתי שבא לו, אלא בהתאם לדרישות חיצוניות לנו.

בחיינו הבוגרים אנו מנותבים לכל מיני תפקידים, אם זה כהורים לילדים או כבנים להורינו, מורים או תלמידים, מנהלים או עמיתים. מכל אחד מהתפקידים הללו יש ציפיות התנהגותיות מסוימות. אלו המסכות שאנו עוטים על עצמנו בהתאם לתפקיד אותו אנו ממלאים ובהתאם למצופה מתוקף תפקיד זה.

אישה שהיא אימא עוטה על עצמה מסכה שונה מהמסכה שהיא שמה על עצמה במקום עבודתה. מול בעלה היא מגיבה ומתפקדת בשונה מהאופן בו היא פונה להוריה, למשל. אלו תפקידים שונים שאנו ממלאים בחיינו, לרוב באופן טבעי ואינסטינקטיבי, שדורשים מאיתנו לעבור ביניהם בגמישות.

אבל מה קורה כאשר קיים קושי להתנתק מתפקיד מסוים? כשמסכה של אותו תפקיד מתלווה אל כל תחומי החיים האחרים..

הצמדות אל פרסונה ספציפית נובעת בדרך כלל מקשיים פנימיים וקונפליקטים אישיותיים שלא מאפשרים לאדם להציג גם צדדים אחרים באישיותו, לרוב בשל הדחקה ומנגנוני הגנה שונים.

וכאן בעצם אנו מגיעים לקשר הנוסף שקיים בין הפרסונה לבין הפנמת המוסכמות החברתיות. האופן בו אנו חושבים שעלינו להיתפס בחברה. תחשבו על מישהו שהוא מאוד פגיע ורגיש, שהפנים שכדי להצליח בחיים עליו להיות "גבר-גבר". זאת אומרת, לא להביע רגש, לא להודות בחולשה, להפגין ביטחון עצמי. הוא מחצין תכונות הפוכות לטבע הפנימי שלו ובכך הוא בעצם מגונן על עצמו, ולשיטתו, סולל את דרכו להצלחה חברתית.

אבל ברור שזה יוצר בסופו של דבר הרבה קשיים. בעיקר בגלל שהאדם פועל בפער גדול מה"אני" האותנטי שלו. הוא משקיע הרבה אנרגיות במקומות הלא נכונים. זה יוצר תקיעות, קושי לחוות שמחה, להתנהל בחופשיות ולהיות שלם עם עצמו.

אנו רוצים שיתפסו אותנו כמאוד חכמים או כמאוד מצליחים או בטוחים בעצמנו, אבל אין ספק שככל שאיננו שבעי רצון מה"אני" הפנימי שלנו, כך אנו נצמדים ביתר שאת לפרסונה חיצונית ולא רק זאת, אלא גם מעצימים אותה. 10- בפנים, זה 10+ בחוץ. הזיוף או הפער הם כמובן בלתי מודעים, אך נובעים מצורך פנימי והבנה סובייקטיבית של כל אדם איך עליו לפעול. אנשים שחשים חלשים, עם רגשות קיפוח ונחיתות, שמתביישים בחולשתם, ברגישותם ובפגיעותם, יחצינו תדמית בוטחת, יתקשו להקשיב, לשנות את דעתם, אולי יפגעו באחרים, כדי להרגיש כוח ושליטה באחר. וכל זה כדי להסתיר בעצם את החלקים הפגועים. ההפנמה של החוקיות האבולוציונית, שהחזק שורד, מובילה את כולנו להסתיר, להתבייש ולהדחיק את חולשותינו ולהתכחש ל"אני" שאינו טוב דיו. ואנו עושים זאת באמצעות הפרסונה.

מצד שני, גם אלו שמורדים בכל מוסכמה, בעצם עוטים על עצמם פרסונה. זהו תפקיד המרדן שהם לוקחים לעצמם. האנטי-פרסונה. הליכה נגד הנורמות החברתיות. כביכול אומר "אני לא מוכן לשחק את המשחק המקובל, גם אם המחיר של זה הוא שלא יאהבו אותי". הצורך המוצהר הוא בדרך כלל שמירה על ייחודיות.

אבל ברור הוא שאין צורך למרוד כדי לתת לאישיות הייחודית ביטוי. רובנו איננו נטמעים, גם כשאנו מתפקדים באופן נורמטיבי. הרי זהו שביל הזהב המדובר. היכולת לשלב בין צרכים אינדיבידואליים לבין תפקוד בתוך חברה והתאמה אליה. אולם המרדנים בעצם אוחזים בדגל האנטי.

אנו קוראים לזה - דחיית הפרסונה. החצנה של ההליכה נגד הזרם. זהו צורך להיות אינדיבידואליסט באופן יותר קיצוני, לעשות את הדברים כך שיהיה להם ביטוי חיצוני, שיורגש כי האדם עושה את בחירותיו שלא בכפוף לדרישות וקונבנציות חברתיות.

אולם גם במקרים אלו המניע לכך הוא לרוב הסתרה כלשהי של קשיים אישיים. גם פה יכולים להיות מתחת לפני השטח רגשות קיפוח (הם לא רוצים אותי אז אני לא רוצה אותם – כמובן כמציאות סובייקטיבית) או קושי לעמוד בלחצים חברתיים ובעקבות זה ויתור.

מבחינה גרפולוגית, כתב מסכתי הוא לרוב נוקשה, חסר ספונטאניות והטבעיות ובעצם בכך מתבטאת ההדחקה. הטבע הפנימי נשלט על ידי הרבה מעצורים, שליטה עצמית ובקרה. הכתב לרוב עגול, סדיר, הרבה פעמים צורני וקרוב לכתב התקן ורואים את ההשתדלות. הכותב כאילו חושש לעזוב את מראית העין שיצר, מפני שאם ירפה, הכול יתמוטט וייחשף.

הצורך להפגין חזות השונה מהתחושות הפנימיות מתבטא גם בחתימה שאינה תואמת לכתב היד, לרוב גדולה יותר, תנופית ובלחץ חזק יותר.

מנגד, דחיית הפרסונה בולטת בעיקר בחוסר קריאות ובהזנחת הכתב, חוסר ארגון וחוסר סדירות. מעין חוסר רצון מופגן להפנים את התקן הנלמד, ובמקומו יצירה אישית של האותיות וההתארגנות על הדף. אלו יוצרים לרוב כתב לא אסתטי ומבולגן שנראה כאילו לכותב לא אכפת אם יצליחו לקרוא את הנאמר או לא.

כמובן שצריך לקחת בחשבון שלא כל כתב לא קריא הוא דחיית פרסונה. לעיתים קיימת עילגות בכתב שהיא תוצר של חוסר מיומנות גראפית, אנשים שלא כותבים הרבה או של חוסר בגרות גראפית, עולים חדשים וכד', או כתוצאה מדיסגרפיה, מצוקות ועוד.

בדוגמאות שלפניכם: כתבי יד פרסונה וכתבי יד דחיית פרסונה.

כתבו: דפנה חוטר ישי וגילה כץ 'מישרים קו'.