המלצה על ספר - 'לאהוב את מה שיש' ביירון קייטי

בספר 'לאהוב את מה שיש' מציגה ביירון קייטי את שיטת 'העבודה' – ארבע שאלות שיכולות לשנות את חייכם. זו שיטה לפתירת קונפליקטים נפשיים בצורה פשוטה ויעילה. סקפטיים? גם אני הייתי, אבל זה עובד. במקום ללכת לפסיכולוג בכל מועקה רגשית, הספר מציע לכל אחד מאיתנו לעשות את השינוי ע"י שיטת גילוי האמת באמצעות ארבע שאלות שאנו שואלים את עצמנו.

קייטי שקעה בדיכאון עמוק בשנות השלושים לחייה. במהלך עשר שנים, הדיכאון שלה העמיק ובמשך השנתיים האחרונות קייטי יצאה מחדר השינה שלה לעיתים רחוקות. ואז, ממעמקי הייאוש היא חוותה הארה ששינתה את חייה. היא הפסיקה להאמין למחשבות שלה. היא הבינה שניסיונותינו למצוא אושר נעשים במהופך – במקום לנסות, לשווא, לשנות את העולם כדי שיתאים למחשבות שלנו, אנחנו נפגשים עם המציאות כפי שהיא וחווים אושר וחופש מעבר לכל דמיון. התובנות שלה לגבי ההכרה תואמות את התוצאות של מחקרים שנעשו במדע המוח והקוגניציה.

השיטה פשוטה להפליא, נגישה לכל אדם בכל גיל ומכל רקע, ואינה מצריכה דבר מלבד עט, נייר וראש פתוח. האנשים הראשונים שנחשפו ל'עבודה' דיווחו שהחוויה חוללה תמורה עמוקה בחייהם ועד מהרה החלה קייטי לקבל הזמנות ללמד את התהליך. משנת 1982 הציגה קייטי את 'העבודה' למיליוני אנשים ברחבי העולם, ביניהם תאגידים, אוניברסיטאות, בתי ספר, בתי כלא ובתי חולים. בית הספר שפתחה מעביר תוכנית לימודים של תשעה ימים והוא הפך עם הזמן לחלק מפרקטיקה של יועצים ומטפלים בארה"ב. קייטי כתבה ספרים נוספים כמו 'אהבתך נחוצה לי – האם זאת האמת?', 'אלף שמות לאושר', 'מי תהיה ללא הסיפור שלך?' ועוד.הספר הוא מה שכולם מדברים עליו היום, מחשבה חיובית וכלים לשינוי אמיתי בחיים – כי שינוי זה משהו שכולם מדברים עליו, אבל לא מצליחים לגרום לו לקרות, למה? כי נוח לנו יותר עם התירוצים, עם השקרים שאנחנו משקרים לעצמנו, ההרגל והקיבעון במחשבה שקרית שהכרחית להישרדות שלנו.

אז קחו את עצמכם בידיים ובואו נתחיל את השינוי. קייטי אומרת שאיננו יכולים לשנות את המציאות, אי אפשר ללמד את החתול לנבוח. הרצון הזה לשנות חסר תוחלת. ועדיין, למרות שזה מובן וברור אנחנו ממשיכים לומר את המחשבות האלה עשרות פעמים ביום 'אנשים צריכים להיות יותר נחמדים' 'ילדים צריכים להתנהג יפה' 'בעלי צריך לאהוב אותי יותר 'אני צריכה להיות רזה/יפה/מצליחה'. כשאנו מתווכחים עם המציאות זה כואב, אומרת קייטי. אנחנו חווים מתח ותסכול. כשאנו מפסיקים להתנגד למציאות, הפעולה נעשית פשוטה יותר, זורמת ונטולת פחד. במקום לומר 'הלוואי שלא היו מפטרים אותי'. צריך לומר 'פיטרו אותי ומה אני עושה מעכשיו'. מה שיש יש. אין הכוונה לביטוי הפסיבי 'זה מה יש', אלא יציאה לפעולה, מה אני יכול לעשות בנידון. אבל בעיקר להפסיק את הויכוח הפנימי. התעסקו רק בעניינים שלכם, אומרת קייטי, ובכל מה שמחוץ לשליטתכם, אין טעם להאבק. חלק מהכאב נובע מהתעסקות בעניינים לא שלנו. 'הוא לא אוהב אותי'. 'אתה צריך לדאוג לעצמך'. גם אם זה בשם האהבה זו יהירות לשמה והתוצאה היא מתח וחרדה. האם אני יודעת מה טוב עבורי? זה, ורק זה, העניין שלי. באמצעות תרגול לאורך זמן, אפשר לחוות אושר ושלווה.

מחשבות פשוט מופיעות ואי אפשר להתנגד להן. הן באות משום מקום וחוזרות לשום מקום, כמו עננים הנעים בשמיים ריקים. הן באות על מנת לחלוף, לא על מנת להישאר. אין בהן כל נזק, עד שאנחנו נקשרים אליהן. אבל אפשר להתיידד איתן. אם תקבלו מחשבה מכאיבה כלשהי בהבנה, בפעם הבאה שהיא תופיע היא תהיה מעניינת או מצחיקה, אבל היא לא תהיה שוב חלק מהסיוט שלכם. זה הכוח והעוצמה של הספר 'לאהוב את מה שיש'.

בואו נעשה תרגול קטן, כפי שקייטי מדגימה אותו בשיטת 'העבודה'. רשמו על דף מחשבה שמטרידה אתכם, סיטואציה בה כעסתם, נעלבתם. ואל תנסו להתחכם. זה הזמן לזעום. קייטי כותבת 'פול (בעלי) אינו מקשיב לי בקשר לבריאות שלו'.השאלה הראשונה שצריך לשאול היא: האם זאת האמת? האמת קודמת לסיפור. כאן אתם מאפשרים לתודעה לענות.השאלה השנייה: האם אתם יכולים לדעת בוודאות שזו האמת? בחנו את המשפט שקייטי כתבה 'בעלי אינו מקשיב לי בקשר לבריאות שלו'. איך היא יודעת בוודאות שהוא לא מקשיב? השאלה השלישית: איך אתם מגיבים כשעולה בכם המחשבה? סיבה ותוצאה. אני כועסת, אני מרימה את הקול, אני נסגרת, אני אוכלת וכו'.השאלה הרביעית: מי תהיו בלי המחשבה הזאת? אנשים שלא יכולים להניח למחשבה שלהם, לא יכולים לחיות בלי הסיפור. ולכן יענו את התשובה 'לא יודע/ת'. אבל בודאי שללא המחשבה הזאת ירגישו טוב יותר. עכשיו כשאתם קשובים למחשבה ואתם יודעים מה תרגישו בלעדיה – הפכו את המחשבה. הפכו את היוצרות באחת מהדרכים הבאות: ''פול כן מקשיב לי', 'אני צריכה להקשיב לפול'. 'פול לא צריך להקשיב לי'. 'אני צריכה להקשיב לעצמי'.ההיפוך עוסק בקבלת החיים. ההתנגדויות מתרככות ומאפשרות קלילות ואתם נפתחים באופן פעיל לחיים.

כתבה: גילה כץ